החלטה בתיק בש"פ 2257/12

1.             לפניי בקשה להארכת מעצר ראשונה של המשיבים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), החל מתאריך 1.4.2012, או עד למתן פסק דין בת"פ 207-07-11 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם ביותר.

להלן אביא הנתונים העיקריים הצריכים לעניין.

2.             נגד המשיבים הוגש בתאריך 1.7.2011 כתב אישום, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (עבירה לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977); סחר בסם מסוכן (לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים)) והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית )לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים). מכתב האישום עולה, בתמצית, כי המשיב 1 קשר עם אחר (שטרם אותר) קשר לסחר בסם מסוג קוקאין, שאותו יספק המשיב 1. בסופו של תהליך, ודרך מתווך נוסף, היו אלה המשיבים 2 ו-3 שלכאורה רכשו את הסם, שמשקלו כמעט שני קילו, תמורת כ-370 אלף ש"ח, ואז נתפסו.

3.             בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המדינה למעצר המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם, וטענה לראיות לכאורה הכוללות, בין היתר, האזנות סתר, דו"חות עיקוב ודגימות DNA. כתב האישום מנה 29 עדי תביעה, כולם אנשי משטרה, ונמסר בו על כוונה להוצאת תעודת חיסיון. בהמשך תוקן כתב האישום והוספו לו 12 עדי תביעה, שעסקו בעיקוב ובהאזנות סתר בקשר עם עסקת הסמים.

4.             המשיב 1 נעצר עד תום ההליכים על-פי הסכמתו, בכפוף לזכותו לעתור לחלוק על קיום ראיות לכאורה בבקשה עתידית. ביחס למשיבים 2 ו-3 קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי אין בחומר הראיות נגדם כדי להצדיק את מעצרם עד תום ההליכים, ולכן הורה על שחרורם לחלופת מעצר. המדינה עררה על ההחלטה בעניין המשיבים 2 ו-3 ועררה נתקבל בהחלטתו של חברי, השופט י' עמית (בש"פ 5472/11), שמצא בהחלטתו המפורטת כי חומר הראיות הקיים בתיק מקים רף ראייתי בעוצמה גבוהה, העומד ברמה הנדרשת לשם מעצר המשיבים 3-2 עד תום ההליכים. בשולי החלטתו ציין השופט עמית כי נוכח כמות הסם שנתפסה והתחכום הלכאורי שבו פעלו המשיבים, המעידים על היות המשיבים "חלק ממכונה 'משומנת' לכאורה של סחר בסמים", וחרף עברם הפלילי הבלתי מכביד - לא ניתן לאיין את מסוכנותם בחלופת מעצר.

5.             חלפו תשעה חודשים מעת המעצר. טרם נתקיים דיון הוכחות אחד בעניינם של המשיבים, והם אף לא מסרו מענה לכתב האישום. מטענות הצדדים עולה כי מספר גורמים חברו לעיכוב, ונעמוד כאן רק על עיקריהם:

א.        החל מסמוך לאחר הגשת כתב האישום פנו באי-כוח המשיבים בבקשות חוזרות ונשנות למדינה לעניין מסירת חומרי חקירה חסרים, ואלו נמסרו לשיעורין ולקיטועין בחודשים שלאחר מכן. לטענת המשיבים חומר החקירה טרם נמסר במלואו, ובקשות לפי סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) - לא מוצו בנסיבות אלה.

ב.        תעודת חיסיון נמסרה רק בחודש אוקטובר 2011. היקף התפרסותה המדויק טרם נתברר עד תום, והדבר קשור בסוגיית מסירתם של חומרי החקירה.

ג.        השלמת ייצוגם של המשיבים הוסדרה בסוף חודש ספטמבר 2011.

ד.        עם השלמת הייצוג הורה בית המשפט המחוזי על העברת התיק למותב אחר לקביעת מועדים לדיון, ברם עקב תקלה בבית המשפט לא טופל התיק משך מספר חודשים. המבקשת לא עתרה לקביעת מועד למענה, והמשיבים הם שביקשו בסוף חודש דצמבר 2011 לקבוע מועד כאמור. במועד שנקבע למענה (8.1.2012) טענו המשיבים כי התיק איננו בשל להוכחות, שכן קיים עדיין חוסר מהותי בחומר החקירה. המדינה הסכימה לדחייה והבטיחה לטפל בענייני חומר החקירה בהקדם האפשרי.

ה.        בתאריך 19.2.2012 תיקנה המבקשת את כתב האישום והוסיפה לו, כאמור, 12 עדי תביעה שעסקו בעיקוב ובהאזנות סתר בקשר עם עסקת הסמים.

ו.        בתאריך 27.2.2012 נקבע כי יתקיימו שלושה מועדי הוכחות בין אפריל ויוני 2012, דיון אחד בכל חודש. כן הוחלט, על יסוד הסמכת הצדדים, כי המענה לכתב האישום יוגש בכתב עד ל-15 ימים לפני מועד ההוכחות הראשון, ויכלול הודעה בדבר הסכמות בעניין חומר ראיות.

6.             בבקשתה ובטענותיה בדיון לפניי טענה המבקשת כי חרף העיכובים השונים, שלא כולם נעוצים בהתנהלותה, הרי שאין מנוס מהארכת מעצרם של המשיבים, וזאת שכן אין דרך לאיין את המסוכנות הנשקפת מהם, או את החשש להימלטותם בדרך של חלופת מעצר. המבקשת מטעימה לגבי המשיבים 2 ו-3 כי לאלו עבר פלילי, שעיקרו בעבירות רכוש ובהפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

7.             המשיבים גורסים כי העיכובים הרבים בשמיעת התיק, לרבות העובדה שטרם החלו דיוני ההוכחות, וקביעתם של שלושה דיונים בלבד במהלך תקופת המעצר המבוקשת - מצדיקה את דחיית הבקשה, כעולה אף מפסיקותיו של בית משפט זה בעניינים דומים.

דיון והכרעה

8.             דין הבקשה - להידחות, בכפוף לאמור בפיסקאות 10 ו-11 שלהלן. ברי כי במועד הגשת כתב האישום נגדם נכון היה להורות על מעצר המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם, נוכח: קיומן של ראיות לכאורה, עילת מעצר סטטוטורית (לרבות חומרת המעשים המיוחסים להם), והעדרה של חלופת מעצר, שתוכל לאיין את מסוכנותם. הדברים עולים בבירור מהחלטתו הנ"ל של חברי, השופט עמית, בעניינם של המשיבים 3-2, שעיקריה יפים אף בעניינו של המשיב 1.

           ברם המצב עתה איננו כקדמותו.

           נקודת המוצא הגלומה בסעיף 61 לחוק המעצרים היא כי משחלפו תשעה חודשים מהגשת כתב האישום - יש להורות על שחרור הנאשם, וזאת למעט במקרה החריג, שסעיף 62 לחוק המעצרים דן בו, והוא שחרף המאמצים שנעשו - לא ניתן היה לסיים את ההליך הפלילי בפרק הזמן האמור (ראו: בש"פ 2076/12 מדינת ישראל נ' בלטה (לא פורסם, 15.3.2012)). לצד חומרת העבירות המיוחסות לנאשם והמסוכנות הנשקפת ממנו יש לשקלל בהקשר זה, בין השאר, אף את שאלת קצב התקדמותו (או אי-התקדמותו) של ההליך הפלילי (ראו: בש"פ 3567/11 מדינת ישראל נ' אורמן (לא פורסם, 22.5.2011)).

9.             לאחר בחינת החומר שהמציאו הצדדים ושמיעת טענותיהם עולה כי במקרה החריג שלפנינו "תרומתם" היחסית של המשיבים לעיכובים היא דלה. המדינה, כך נראה, לא פעלה (לשון המעטה) במהירות המירבית הנדרשת בנסיבות להעברת חומר החקירה ורשימות חומרי החקירה, דבר שהוביל, בנסיבות המכלול, לעיכובים בבירור המשפט. תקלה טכנית נפלה גם בניהול התיק, שכן עקב שגגה כלשהי - בית המשפט המחוזי הנכבד לא קבע מועדים לדיון משך חודשים אחדים, אך אף בעניין זה לא פעלה המדינה מיוזמתה לתיקון השגגה, ודווקא המשיבים הם שדחקו בבית המשפט לקבוע מועד למענה. והנה חלפו תשעה חודשים, דיוני ההוכחות - טרם החלו, קבועים שלושה דיונים בלבד לשמיעתם, אף שהמדינה מנתה בכתב האישום המתוקן 41 עדים מטעמה, והסיכוי שההליכים יסתיימו בתקופת המעצר הקרובה (או זו שלאחריה, או לאחריה) - נראים לעת הזו כקלושים.